<h1>עשרת הדברות לבעל העיטור הלכ' ביעור חמץ ח"ב</h1>
<h2>דף כא.</h2>
ואע"ג דקי"ל (כ"ד:) כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן והסקת הפת שלא כדרך הנאתן הוא נהי דאין לוקין איסורא מיהא איכא ורבינא דהוה שאיף לברתי' בגיהורקא דערלה משום חששא דסכנה לא גזרו בהו רבנן אבל בעלמא אסור מדלא קאמר כל איסורין שבתורה אין אסורין אלא כדרך הנאתן כדאי' לקמן.
<h2>דף כד:</h2>
ואע"ג דקי"ל כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן והסקת הפת שלא כדרך הנאתן הוא נהי דאין לוקין איסורא מיהא איכא ורבינא דהוה שאיף לברתי' בגיהורקא דערלה משום חששא דסכנה לא גזרו בהו רבנן אבל בעלמא אסור מדלא קאמר כל איסורין שבתורה אין אסורין אלא כדרך הנאתן כדאי' לקמן.
<h2>דף כו:</h2>
ולא יסיק בו תנור וכירים. ת"ר תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם חדש יותץ ישן יוצן אפה בו את הפת ר' אומר פת אסורה וחכ"א פת מותרת בשלה ע"ג גחלים ד"ה הפת מותרת, והא דתניא חדש יותץ ישן יוצן מוקמי' כר"א דעצים דתנן נטל הימנו עצים אסורים בהנאה הסיק בהן את התנור חדש יותץ ישן יוצן דס"ל דזו"ז גורם אסור וליתא לדר"א דקי"ל כר' יוסי דאמר זו"ז גורם מותר כדאיפסיקא הלכתא בפ' כל הצלמים (ע"ז מ"ט.) ושמעינן לה בע"ז דחמורה היא כ"ש בשאר איסורים הלכך קי"ל כברייתא דאמרה בין חדש בין ישן יוצן וה"ה אם עבר והסיק את התנור בחמץ בפסח בין חדש בין ישן יוצן. ור"י אבן גיאות פסק חדש יותץ. ולא דייק לן. ולענין אפה בו את הפת הלכה כר' דאמר הפת אסורה דהא (ש"מ) [שמואל] איפכא תני כי היכי דניקום רבנן לאיסורא דיש שבח עצים בפת. והלכה קערות וכוסות וצלוחית שבשלו באיסורי הנאה לד"ה חד גורם הוא. ואפי' נתבשלו בתנור ישן. וקדירה נמי אסורה דהא מקבלה בישולא מקמי דליתא עצים דהתירא ובלא גורם שאין יכול להשתמש בו כל דבר בישול, ובתנור מחלוקת והלכה כרבי. ומסתב' [כמ"ד] דווקא גחלים לוחשות א"נ אבוקה כנגדו אבל בשלה ע"ג גחלים עוממות ד"ה מותרין מדקא מיבעיא לן בפ' כיצד צולין (ע"ה.) תנור שהסיקו בקליפי ערלה וגרפו ואפה בו את הפת מהו מכלל דהלכתא כמ"ד לוחשות אסורין.
<h2>דף ל.</h2>
אמר רב קדרות בפסח ישברו אמאי [וכו' ושמואל אמר] לשהינהו לאחר זמן ועביד בהו בין במינן בין שלא במינן. וקשיא לרבוותא היכא פריך לשהינהו וליעבד בהו שלא במינן מי יימר דהוה משהו דילמא נ"ט הוה ואפי' הוה נטל"פ כרש"י ז"ל לכתחלה אסור בקדירה דלאו ב"י משום קדרה בת יומא דלא גרע מגיעולי גוים, וכ"ת חמץ לא מחזקינן אלא במשהו הא אין מבטלין איסור לכתחלה. ומדקדקים מהכא דנטל"פ בחמץ בפסח (אסור) [מותר] ופי' רבי' יעקב אפי' למ"ד נטל"פ אסור קפריך, דאי ס"ל מותר הוה מקשה לשהינהו לחד יומא, וקא פריך אחר הפסח דבליעת קדירה משהו חשיב ואע"ג דאין מבטלין איסור לכתחלה ה"מ בדבר שהוא בעין אבל בליעת קדירה מבטלין והא דאמרינן קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב (משהו) [ההיא משום] דילמא יהיב טעמא ולאו אדעתי' אבל הכא משהו חשיב לי' ומסתבר' דאיכא למיפשט מהכא סברא דכתבינא בעיטור דלא גזרי' ולכתחלה מותר בקדרה דלאו ב"י. ואיכא למימר דה"פ לשהינהו לאחר זמן כלומר לאחר ג' תבשילין עד שלא יהא בו טעם כדגרסינן בירושלמי (פ"ג ה"א) קדרה שבישל בה חמיעא לא יבשל בה מאותה המין לאחר הפסח ולאחר ג' תבשילין מותר שלא במינן ש"מ לאחר ג' תבשילין לית בה טעם, ומשנינן דילמא אתי למיעבד במינן בקדירה גופה וס"ל לרב במשהו ואע"ג דבמינן א"א דלא פגמה פורתא ה"מ תבשיל שעברה צורתה אבל חמץ לא פגם לעולם. וליתא לרב ושמואל דקי"ל דס"ל כר"ש דאמר חמץ לאחר הפסח מותר בהנאה וכדפסק רבא לקמן ומשהה להו לאחר זמנן ועביד בהו בין במינן בין שלא במינן ונותנן שלא במקום שיכול להשתמש בפסח, אבל בתוך זמנן לא מהני בהו הסקה. ואע"ג דתנן אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כולה אסורה עד שיסיק את התנור התם היסקה מבפנים הכא היסקה מבחוץ ואי עביד להו הסקה מבפנים חייס עליהו דלמא פקען הלכך האי בוכיא היסקו מבחוץ היא ואסורה ואם מליא גומרא ש"ד. ודווקא קדרה של חרס אבל של מתכת אפי' בתוך זמן מותרים בהסקה מבפנים.
<h2>דף ל:</h2>
א"ל רבינא לרב אשי הני סכינא דפסחא היכי עבדינן להו אמר ליה לדידי חדתי עבדי לי א"ל למר אפשר ליה למאן דלא אפשר ליה מאי אמר ליה קתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא והדר מעייל לקתייהו ברותחין ובכלי ראשון. ופירש רבינו יעקב ה"מ סכין קטן אבל סכין גדול בעי לבון כסכין של א"י דתניא בתוספתא דע"ז (פ"ט) הסכינין והשפודין מלבנין באור. וגרסינן בירושלמי (סוף ע"ז) הסכין שפה והיא טהורה א"ר אבא הדא דתימא בסכין קטנה אבל גדולה צריכה ליבון ואיסורא דפסח כאיסורי דגעולי א"י. ואית בהו ג' עניני טהרה הגעלה וליבון ושפה כדאיתא ... ומדאיבעיא ליה בפסחים ולא סכיני דארמאי ש"מ דהנהו פשיטו להו דאיסורא בלעי אבל בפסחים מיבעיא לי' אי מדמי לי' לנותר דאמר רב אשי התם בע"ז (ע"ו.) כיון דהתירא בלע בהגעלה סגי ואע"ג דאיסורא פליט (ו)לא איתא לאיסורא בעיני' וה"נ ל"ש א"ד כיון דחמור אסורי' לא (חמור) [גרע] מגעולי א"י ובעי ליבון ורב אשי אמר מעלין להו בנורא והלכתא כנותר דמי (ואיירי) [אידי ואידי] ברותח ובכ"ר. ועץ פרור שהוא התרווד שניער בו את הקדרה מגעילו ברותחין ובכ"ד דקי"ל כבכ"פ ומסתב' סכינין ועץ פרור שדרכן להשתמש בהן חמץ לא אצטריך לי' ולא בעי ליבון (אלא בהגעלה) [ולא הגעלה]. והלכך קערה שבליעתן ע"י עירוי פליטתן ע"י ערוי ואי שקיל מיא מדודא ושקיל עלייהו ש"ד וכן כפות של עץ שאוכלין בהן מגעילין בכ"ש ולפי שהן קטנים, אבל נהגו להגעילן בכ"ר וכן כל טהרות כלים [כתשמישן, והנהו] שתשמישן בכ"ר [מגעילן בכ"ר] שדרכן על ידי עירוי בכ"ש מגעילן ע"י עירוי בכ"ש שדרכן ללבן ילבן והמדוכות ובורמי דגללי שקורין לבנו"ש וכלי גללים וכלי אבנים הנקראים מאני דפחרא דינן כשל מתכות וסגי להו בפליטה ול"ד לכלי חרס וכו' כאיסור והיתר בעיטור. וכן הלכתא. ובשם רבי' יצחק שא"צ כלום והביא ראי' מתוספתא דקדשים דתנן כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה אינן טעונין מריקה ושטיפה וגרסינן גבי גיעולי א"י (ע"ז ל"ה:) הלוקח כלי תשמיש מן הא"י מגעילן והן טהורים. ואמרינן (ע"ז ע"ו.) כיצד מגעילין יורה קטנה לתוך יורה גדולה ויורה גדולה מאי ת"ש דההיא דודא דהוה כו' מר עוקבא אהדר לי' גדנפא דלישא אפומי' מליא מיא וארתחי' אמר רבא מאן חכים למיעבד כי הא מילתא אלא מר עוקבא דגברא רבא הוא קסבר כבכ"פ אי מה בלעו בניצוצות אף פלטי בניצוצות וכ' רבי' אלפסי הנ"מ בשאר ימות השנה אבל בפסח עביד לי' גדנפא דטינא ובתשובת הגאונים מדיח יורה גדולה ומגעילה ברותחין ושוטפה בצונן ומפליטה מחמץ תחלה ואח"כ מרתיח בהן מים רותחין בלא שיעור ומגעיל בהן יורות קטנות סכינין ועץ פרור וכלים הצריכין גיעול בכ"ר ויזהר שלא ינוחו המים מהרתיחה שאם ינוחו אסור להגעיל בהן כלים ונוטלן ושוטפן בצונן ואח"כ ממלא היורה הגדולה וסובב שפתה בטיט ומגעילה כמשפט הראשון ושופכה ושוטפה בצונן. וכ"כ אצלינו (בעיטור הל' בשר בחלב) ורבינו אבן גיאות כ' שמגעיל הכל א' וא'. ורבי יעקב אמר אין להגעיל אלא בקדירה [שאינה] ב"י ואין להגעילה אלא במי היתר. ומסתב' שאין [צריך] לסלק קודם שתנוח הרתיחה ולא להניחה עד שתנוח ויכול להגעילה בתוך יורה גדולה של איסור ולבסוף יגעילנה וישפכנה כשהיא רותחת. והמחמיר תע"ב.
וסדר הגעלה כך נהגו. תחלה מעביר החלודה מן הכלים כדתניא בספרי אך את הזהב מכאן שצריך להעביר את החלודה ונהגו להעביר בחול ואח"כ נותן יורה קטנה לתוך יורה גדולה מלאה מים ואעפ"י שהגדולה אסורה מגעילה על האש וא"צ להגעילה אחת אחת ולא לסלקו קודם שתנוח ולא להניח עד שתניח אלא מכניסה ברותחין ויוציאנה בכל שעה שירצה וישטוף הכלי בצונן להעביר החמץ שעליה ולאו טעמא משום דכתיב ומורק ושוטף במים מריקה בחמין ושטיפה בצונן. כדגרסינן בזבחים פ' דם חטאת (צ"ו:) אותה פרט לתרומה ואמר רבא לא נצרכא אלא לכדתניא מריקה ושטיפה בצונן והגעלה בחמין הא תרומה בחמין גרידא הניחא למ"ד מריקה ושטיפה בצונן אלא למ"ד מריקה בחמין ושטיפה בצונן [וכו'] אבל בתרומה ל"צ וה"ה לחולין ואינו אלא להעביר החמץ וישפוך מי היורה כשהיא רותחת אעפ"י שיש בו חמץ משהו כבר בטל כמו שפירשנו.
ואיכא דקשיא ליה הא דגרסינן בפרק כ"ה (חולין ק"ח:) כגון שנפלו לתוך יורה רותחת דמיבלע בלע מיפלט לא פליט ופריך סוף סוף כי נייח הדר פליט ומשמע שאינו פולט עד שתנוח. ומפרשי כי נייח דקאמר כשהוא שבע מלבלוע הוא כדאמרינן (חולין קי"ב:) נייחא דגים והדר פלטי עופות (ואמרי' שתהא) [ואמרי שתשהה] בהגעלת הכלי עד שתהא שבע ותפלוט. וקשיא ליה לר' יעקב האי דאמרי' התם, כשקדם וסלקן אמאי חלב מותר שמא שבע הוא ופליט. ועוד [הגעלה] נמי דעבדינן מנא ידעי' ששבע (מבליע) [מלבלוע]. וליתא לפירוש קמא דהא מעשים בכל יום שפולטין כשהן רותחין שאם נותנין ירקות או בשר שמן בקדירה מיד נשתנו מראה המים שבתוכה וכן כל הרותחים מבליעין את הפליט שחוצה לו ומפליטין את הבליעה. (א"ל) [אלא] ה"פ כגון שנפל לתוך יורה רותחת דמיבלע בלע מיפלט לא פליט כל הבשר שבתוך היורה שוב אינה פולטת מה שבולעת אבל היא עצמה פולטת השמנונית ובולע ממין אחר שבתוכה בין רותחין בין אינה רותחין והלכך כל כלי איסור שנשתמש בהן בכ"ר [מגעילן ברותחין] ומפליט איסור דופני הכלי, והאיסור שפולט חמץ שלא בזמנו היא ומקמי דלימטי זמן איסורו בטל הוא בששים, ודכוותי' גרסינן בירושלמי בריש גמרא דחלה מהו שילקה על חלתן דבר תורה ר' אבהו בשם ריש לקיש אמר אין לוקין א"ר יעקב בר אחא ר"ל כדעתי' דאיתפלגן הפיגול והנותר ששתקן ר"י אמר לא בטלו זא"ז [וכו'] א"ר יוסי תמן זה אסור וזה אסור ברם הכא שני(א) דברים רבים ומבטלים (זא"ז) [אותו] וכבר בטלו עד שלא נעשו איסור ויש שמחמירין שאין מגעילין [אלא] בי"ג. אבל שנשתמש בכ"ש מגעילו ע"י עירוי מכלים חדשים.
בעי מני' דאמימר הני מאני דקוניא מהו לאשתמושי בפסח ירוקין לא תבעי לך דודאי אסירי משום דמצרפי כי תבעי לך אוכמא וחוורא והיכא דאית בהו קטופנא לא תבעי לך דוודאי אסירי כי תבעי לך דשועי אמר חזינא להו דמידייתא. ומדימידיית' וודאי בלעי והתורה העידה על כ"ח שאינו יוצא מידי דפיו לעולם ולא מהני להו הגעלה לעולם ופי' מידייתא טירכסי פולטין המשקין מדופני החיצון ור"ח פי' לשון דיותי נעשין שחורים. והלכך כולהו אסירי אלא אוכמא וחוורא היכא דלא מידייתא וכן בשאר ימות השנה לענין גיעולי א"י אסור להשתמש בהן ישראל וצ"ע מ"ש דקמיבעיא ליה בפסח. אר"נ בר"י א"ש כל כלים שנשתמש בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה חוץ מבית שאור שחימוצו קשה. ופיר"ח ז"ל כלים של חרס וכ"ש כלים אחרים והכין הוא נוסחא דילן. אבל נוסחא דרבי' אלפסי ז"ל משתמש בהן מצה בצונן. ומסתב' בין בחמין בין בצונן ובית חרוסת כבית שאור שחימוצו קשה דמי. והני מאני דמחוזא הואיל ותדירא למילש בהו ומשהו בהו חמירא כבית שאור שחימוצו קשה דמי. של חרס אין להם תקנה של עץ ושל אבן בהגעלה סגי. הני דידן בהגעלה בכ"ש סגי אלא שנהגו שלא להשתמש בהן כלל.
<h2>דף מה:</h2>
בדיקת כלים בצק שבסדקי ערבה אם יש בה כזית במקום א' חייב לבער ואם לאו בטל במיעוטו ותניא בצק במקום העשוי לחזק אינו חוצץ ואינו עובר מקום שאינו עשוי לחזק חוצץ ועובר ובד"א בכזית אבל בפחות מכזית אפילו במקום שאין עשוי לחזק אינו עובר ותניא אחריתי בצק שבסידקי ערבה וכו' בד"א בפחות מכזית אבל בכזית אפי' במקום [העשוי לחזק] חוצץ ועובר וקשיין אהדדי ואמר ר"ה סמי קולתא מקמי חומרתא ומדברי רבי' אלפסי נראה דהלכה כר"ה ומסתב' כר"י מדפריש רב אשי שינוייא דאביי ש"מ הל' כוותי', והא והא רשב"א ל"ק כאן במקום לישה כאן שלא במקום לישה, וה"פ קמייתא קרי מקום העשוי לחזק מקום לישה כגון שולים ומקום שאין עשוי לחזק דפנותי' וקאמר בשולי' אינו חוצץ ואינו עובר בדפנותי' חוצץ כו' בד"א בכזית אבל פחות מכזית אפי' בדפנותי' אינו חוצץ ובשפוותא דאגני לא איירי ואפי' (בכזית) [בפחות מכזית] עובר, ובבתרייתא לא איירי בשולי' אלא מקום העשוי לחזק, קרוי דפנותי' שלא במקום העשוי לחזק קרי שפוותא דאגני וקאמר בדפנותי' אינו חוצץ ואינו עובר בשפוותא דאגני עובר בד"א בפחות מכזית אבל בכזית אפי' במקום העשוי [לחזק] כגון דפנותי' חוצץ ועובר. ובתרייתא מודה לקמייתא דבשולי' דאפי' כזית אינו עובר וקמייתא מודה לבתרייתא בשפוותא דאגני דאפי' בפחות מכזית עובר. והלכך בשולי' אפי' בכזית א"צ לבער בדפנותי' כזית צריך פחות מכזית א"צ בשפתי הערבה אפי' בפחות מכזית חייב לבער ותניא הפת שעפשה חייב לבער [וכו'] בד"א במקיימה לאכילה אבל כפה סאה וייחדה לישיבה בטלה ואמר רבא הלכה כרשב"א. והיא שטח פני' בטיט. הא לא טח לא בטלה. ותניא הפת שעפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאוכלו מטמא טומאת אוכלין. ונשרפת עם הטמאה. אבל נפסלה מאכילת כלב. אינו חייב לבער כרבנן דאמרו המיוחד לאכילת אדם טמא עד שיפסול מלאכול לכלב תוספתא (פ"ג) הקולר והאיספלנית והרטיי' שנתן לתוכה קמח א"צ לבער מלוגמא שנסרכה [אין] חייב לבער לרבי' האי ז"ל כל (שהוא) [שכן] טורייק"א שמערבין בה חמץ שחוק עם בשר אפעה שמותר ירושלמי (פ"ב ה"ו) מלוגמא שנחמצה ואח"כ נסרכה חייב לבער. אר"נ א"ש שני חצאי זתים וחוט של בצק ביניהם רואין כל שאילו ינטל החוטין וניטלין עמו חייב לבער. ואם לאו אין חייב לבער. אמר עולא לא אמרן אלא בערבה ובדפנותי' אבל בבית חייב לבער דזמנין דכניש לה ונפלי לגבי הדדי ואפי' ב' חצאי זיתים ואין ביניהם חוט חייב לבער. ובעין במערבא, בית ועליי' מהו אכסדרא מהו שני בתים זו לפנים מזו מהו תיקו. ודרבנן היא לקולא וא"צ אלא ביטול וכ"ש חצי זית לבד. ת"ר ערבות העבדנין שנתן לתוכן קמח תוך ג' צריך לבער קודם ג' א"צ לבער אמר ר' נתן בד"א שלא נתן לתוכה עורות אבל נתן לתוכה עורות אפי' תוך ג' א"צ לבער. אמר רבא הלכתא כר"נ ואפילו יום א' ואפילו שעה אחת.
